בעלי המסעדה האשימו את העובד בגניבה מכספי ההפקדות ותבעו ממנו 626,000 ש"ח. בית משפט השלום דחה את טענותיהם לגניבה וחייב אותם לשלם לעובד 50,000 ש"ח הוצאות.
בני זוג, שבבעלותם 3 מסעדות אסייתיות בתל אביב, הגישו תביעה כספית לבית משפט השלום בתל אביב כנגד פ.כ., ששימש כמנהל המשרד והרכש של המסעדות, על סך 626,000 ש"ח, מהם סך של 576,000 ש"ח להשבת כספי גניבה נטענת, ו- 50,000 ש"ח בגין עגמת נפש.
במסגרת תפקידו היה הנתבע פ.כ. אחראי על איסוף סכומי הכסף המזומן מהמסעדות והפקדתם בחשבונות הבנק השונים. הנתבע היה היחיד האמון על הפקדת כספי המסעדות וכן היה הגורם המקשר היחיד האחראי על הכנת החומר להנהלת החשבונות הפנימית של המסעדות ועל העברתו למנהלת החשבונות ולרואה החשבון של החברה. התובעים נתנו בנתבע אמון מוחלט, וכתוצאה מכך לא הקפידו לוודא שהפקיד את כל הכספים, לא בדקו את היתרות בבנק וסמכו על דיווחיו של הנתבע לאחר ההפקדות.
בחודש נובמבר 2018, ביקר הנתבע בביתם של התובעים א.ז. ו-ע.ז.. כשהלך השאיר בטעות את מעילו, והתובע נוכח לגלות בכיס המעיל "חבילת שטרות מזומנים גדולה במיוחד". מקרה זה עורר חשדם של התובעים, שכן הם היו מעסיקיו היחידים של הנתבע. בעקבות המקרה החלו התובעים לבחון בקפדנות את נושא ההפקדות. בבדיקת חשבון הבנק של אחת המסעדות, גילו התובעים שחסרות מספר הפקדות שדווחו ע"י הנתבע.
לאחר שני המקרים שלעיל, החלו התובעים בבדיקה מקיפה. בדיקה זו העלתה שסכומי היתרות שמסר הנתבע היו שקריים וגבוהים יותר מהסכומים שהופקדו בפועל בבנק, וכי היתרה שהתובע דיווח עליה לאחר ההפקדה הייתה גבוהה מזו שהייתה בפועל בבנק.
התובעים פנו לחברת חקירות וכן למשרד רו"ח חיצוני וביקשו לערוך בדיקה שקטה ומקיפה שתשקף נאמנה את התופעה והסכומים החסרים. דו"ח משרד החקירות ודו"ח רואה החשבון הבודק העלו חוסר של 576,000 ש"ח. דו"חות החקירה הצביעו על פערים משמעותיים בין ההכנסות שהתקבלו במזומן בקופת אחת המסעדות במהלך השנים 2013-2018 (כפי שנרשמו בקופת המסעדה ובספרי הנהלת החשבונות שלה) לבין המזומנים שהופקדו בפועל בבנק, בגין אותן ההכנסות.
התובעים טוענים כי הנתבע היה הגורם היחיד האמון על העברת המסמכים החשבונאיים של המסעדה למשרד רואי החשבון של החברה ולמנהלת החשבונות באותו משרד. כן לטענתם, מנהלת החשבונות פנתה מידי פעם לנתבע על מנת שישלים לה חוסר במסמכים או בשל טעויות שגילתה, והנתבע נתן לה מידע בע"פ אודות סכומי הקופה היומית של אותה מסעדה.
השיטה שבה נקט הנתבע הייתה להחסיר פדיון אחד שלם מסך הפדיונות של המסעדה, אחת לכמה ימים, וזו הסיבה שנשא עמו את שקית השטרות שהתגלתה בכיס מעילו בביתם של התובעים. בדו"ח רואה החשבון הבודק נמצאו אי התאמות רבות בין דוחות סיכום ההפקדות היומי של המסעדה (דו"חות Z) לבין ההפקדות שנעשו בפועל בבנק.
משהנתבע הכחיש כי גנב מהחברות כספים, ולאחר שהחברות הגישו תביעה נגד הנתבע בבית הדין לעבודה והנתבע הגיש בבית הדין לעבודה תביעה שכנגד, הגישו התובעים את התביעה לבית משפט השלום להשבת הסכום הכספי העולה מהפערים שבדוחות החקירה ורואה החשבון הבודק באותן שנים, העומד על סך של 576,00 ₪ וכן 50,000 ₪ בגין עגמת נפש.
הנתבע פ.כ. טען, כי לתובעים אין עילת תביעה ואין יריבות בינם לבין הנתבע. התובעים הינם בעלי מניות בחברות (יחד עם בעלי מניות נוספים) והם אינם רשאים לתבוע ישירות עבור עצמם את הסכום הנתבע. עוד טען, כי מאחר ומדובר ביחסי עובד – מעביד, הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה באופן בלעדי לביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב: "בעלי המניות בחברות אינם זכאים למלוא הכנסות החברה, אלא רק לדיבידנד המחולק להם (אם בכלל) מתוך רווחי החברה, לאחר החלטה של הדירקטוריון. משכך, בכל מקרה, התובעים אינם בעלי עילת התביעה ואינם זכאים לסכומים נשוא התביעה, אלא לכל היותר ולכאורה, החברות. החברות – מעסיקותיו פיטרו את הנתבע שלא כדין, בבושת פנים, ללא שימוע, ולא שילמו לו את שכרו האחרון וכן זכויות נוספות שיש לו כגון פיצויי פיטורים, כספי פנסיה ועוד. גם בתקופת העסקתו נהגו בו החברות שלא כדין, והן חייבות לו סכומים נכבדים הנדונים בבית הדין לעבודה".
הנתבע הכחיש כי נטל כספים מהתובעים או מהחברות. לטענתו הוא מסר את מלוא הכספים שהיו בכספות בתיקי ממסרים לבנק. לרוב ביצע הנתבע את ההפקדות של כספי המזומן באמצעות תיקי ממסרים, שאותם השאיר בבנק לצורך הפקדה, מבלי שבוצעה בנוכחותו ספירה של הכספים. ההפקדה והספירה נעשו לאחר זמן מה.
לדברי הנתבע, החברות היו מחויבות לבצע התאמת בנקים, הנהלת חשבונות כפולה וכן להגיש מאזנים מבוקרים. למרות כל אלה, לא התגלה כי נעלמו כספים כטענת התובעים בכתב התביעה. חוסרים נטענים אלו היו חייבים להתגלות תוך חודש אחד, ולא ייתכן שלא התגלו משך שנים: "סכום הכסף שהתובעים מצאו בכיס מעילו של הנתבע נועד לתשלום למערך המשלוחים ובפעילות החברות. הנתבע נהג לשלוח לתובעים מדי יום את הסכומים שהיו אמורים להיות מופקדים בחשבון הבנק. החוסר שטוענים לו התובעים אינו קשור בפעילות הנתבע. קוד הכספת ידוע למספר רב של גורמים. בנוסף, לפני המעבר למשרדים החדשים של החברות הוחזקו הכספים בארון ולא בכספת. הנתבע מכחיש את האמור בדוחות של חברת החקירות ורואה החשבון הבודק".
בפסק הדין צויין, כי לדברי הנתבע פ.כ. הוא ביצע בדיקת פוליגרף, בה נשאל אם גנב הפקדות ממעסיקיו, השיב בשלילה, ונמצא דובר אמת.
השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט ציינה, כי אם עובד של החברות גנב מהן, על החברות היה להגיש את התביעה כנגד העובד, וכי מהאמור עולה שלא בטעות הגישו התובעים את התביעה במקום החברות ולא בהיסח הדעת, אלא במכוון:" דין התביעה להידחות בשל היעדר יריבות והיעדר עילה. מי שמהן נגנבו כספים על פי טענת התובעים הן החברות המעסיקות, בעלות המסעדות. הן גם אלה שקמה להן עילת תביעה לכאורה. לחברות יש אישיות משפטית נפרדת מזו של התובעים. די בנימוק זה כדי לדחות את התביעה. דין התביעה להידחות אף לגופה…אין בידי התובעים ראיות מספיקות להוכחת טענת הגניבה. הנתבע אינו מכחיש כי הוא היה אמור היה האחרון לגעת בכסף, אולם הוא טוען כי לאנשים אחרים שהייתה להם גישה לכספת, ובמיוחד לתובעים, הייתה אפשרות לקחת מהכספים, מה גם שהתובעים נהגו להשתמש בכספי מזומן שהתקבלו במסעדות לצרכים שונים ולא נתנו לכך ביטוי חשבונאי כנדרש…אין מחלוקת כי הראיות שבידי התובעים לטענתם בדבר גניבה על ידי הנתבע הן ראיות נסיבתיות….לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה. התובעים יחד ולחוד ישלמו לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל".
אודות המחבר
