בעקבות בדיקת הפוליגרף בהליך הפלילי תוקן כתב האישום מעבירת תקיפה לעבירה קלה יותר של השתתפות בתגרה. נדחתה תביעה אזרחית של הנערה לפיצויים של 2 מיליון ש"ח.
לפני כ-12 שנים נערה בת 16 מלווה בשתי חברותיה, יצאה מביתה בליל יום שישי כאשר פניה מועדות לכוון קיוסק שכונתי. בהגיע שלוש הנערות לגינה ציבורית שהייתה בדרכן ובהיותן עוברות אורח מזדמנות במקום, נקלעו לתוך אירוע קטטה שהתפתחה אותה שעה במקום בין שתי קבוצות נערים תושבי השכונה, במהלכה הושלכו אבנים בין הניצים, כאשר אבן תועה אחת פגעה במעופה בפניה של התובעת וגרמה לה לחבלת פנים קשה, אשר כללה שבר באף, פגיעת לסת וחניכיים עם עקירת חמש שיניים קדמיות.
לב ליבה של המחלוקת אשר ניטשה בין הצדדים לתובענה אזרחית זו בבית משפט השלום בבת ים, נסובה סביב שאלת זיהוי הנער משליך האבן אשר פגעה בתובעת. בעוד שהתובעת מפנה אצבע מאשימה כלפי ל.א. כמי שזרק את האבן לעברה, מכחיש זה האחרון כי השליך אבן כלשהי במהלך קטטה רבת משתתפים זו, הגם אם אין חולק כי נטל בה חלק.
התביעה הוגשה במקור כנגד שלושה נתבעים, אשר על פי הנטען נטלו חלק בקטטה במהלכה נפגעה התובעת. נתבע ל.א, הנתבע מ.א. שהינו אחיו הצעיר של ל.א., ונתבע שלישי נוסף. כבר עתה נקדים ונאמר כי בקטטה זו נטלו חלק נערים נוספים אשר מספרם לא ידוע והם לא נתבעו בהליך ואף לא זומנו כעדים מטעם מי מהצדדים, אם כי ברור מעדויות הצדדים שמדובר בקטטה רבת משתתפים (בדו"ח פעולה משטרתי צויין כי בדו"ח על התגרה וזימון ניידת דווח על 50 אנשים במקום).
עוד בשלב קדם המשפט, ניתן כנגד הנתבע השלישי פסק דין בהיעדר הגנה והתביעה המשיכה להתנהל כנגד האחים הנתבעים, להם היה ייצוג משותף. לאחר ישיבת ההוכחות, ולנוכח טענה פוזיטיבית שהעלתה התובעת כלפי הנתבע ל.א. לפיה זה האחרון הוא שזרק לעברה את האבן שפגעה בה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התביעה כנגד מ.א. תידחה ללא צו להוצאות. כפועל יוצא ועל פי בקשת הצדדים, ניתן ביום 2/9/20 פסק דין הדוחה התביעה כנגדו. משכך, בשלב זה של ההליך, קרי לאחר שתמה פרשת הראיות, החזית והיריבות שנותרה על הפרק הדורשת בירור והכרעה, הינה בין התובעת לנתבע ל.א. בלבד, אשר כאמור נותר נתבע יחיד בתובענה.
בהליך הפלילי נגד הנתבע ל.א., אשר היה בגיר במועד הקטטה, הוגש כתב אישום אשר במקור כלל שני סעיפי אישום: הראשון "תקיפה סתם" והשני עבירת "תגרה" . בהסכמת המאשימה, עבר הנתבע ל.א. בדיקת פוליגרף אשר במסגרתה נמצא דובר אמת בנוגע לגרסתו לפיה הוא לא השליך כל אבן במהלך הקטטה. כפועל יוצא, נאותה המאשימה לתקן את כתב האישום באופן שהושמטה ממנו עבירת התקיפה, והנתבע הורשע רק בעבירה של השתתפות בתגרה בהתאם להודאתו.
לדברי שופטת בית משפט השלום בבת ים, אידית קליימן-בלק, המחלוקת הנטושה בין הצדדים הנמצאת בבסיס תובענה זו נוגעת לזהות משליך האבן שפגעה בתובעת: "הצדדים מציגים גרסאות קוטביות ומנוגדות זו לזה. מי, אפוא, זרק את האבן? לנוכח המסד הראייתי המחורר והרעוע שהניחו הצדדים לנגד בית המשפט כפי שדנתי בהרחבה לעיל, לעולם לא נדע. משכך, אנוסים אנו להכריע על בסיס הנטל הראייתי הרובץ לפתחה של התובעת המבססת את עילת התביעה על עוולת התקיפה. כבר עתה אקדים את המאוחר ואומר, כי לנוכח מכלול הראיות שהוצגו לפניי, באתי לכלל דעה כי התובעת לא צלחה להרים את נטל השכנוע ולהוכיח כי דווקא הנתבע (ל.א.) הוא זה אשר השליך האבן לעברה שגרמה לפגיעתה".
לטענת התובעת הנזק הכולל שנגרם לה עומד על 2,028,500 ש"ח, ולדברי השופטת אין ספק כי התובעת עברה פגיעה מחרידה וטראומתית שצילקה את גופה ונפשה ואין גם ספק כי היא זכאית לפיצוי על נזקיה מהתוקף שפגע בה, אף אם התכוון לפגוע באחר ובטעות פגע בה: "ברם, לדאבון הלב, התובעת לא עמדה בנטל השכנוע הראייתי להוכיח כי אותו תוקף הוא הנתבע (ל.א.) דווקא, כלפיו ורק כלפיו הפנתה התובעת ורק בשלב הראיות, אצבע מאשימה. כל אחד מהנערים אשר נטל חלק בקטטה עשוי להיות הזורק הפוטנציאלי של האבן הפוגעת ולא מן הנמנע כי התוקף האמיתי, אשר זהותו לא נודעה עד היום ונותרה עלומה הן בהליך הפלילי והן בתובענה זו וספק אם ניתנת להוכחה כיום, כלל אינו בעל דין בהליך דנן. העובדה כי שני הצדדים גם יחד הגישו תיעוד חלקי וחסר מתיק המשטרה ומההליך הפלילי, ובכך הניחו בפני בית המשפט מסד ראייתי מחורר, מפורר, ורעוע, אשר על רקע הדברים שציינתי לעיל, מאיין הלכה למעשה אפשרות מעשית לרדת לחקר האמת. מאחר ונטל השכנוע רובץ על כתפי התובעת, הכשלים הללו עומדים לה לרועץ ומטים את כף המאזניים לחובתה".
השופטת הוסיפה עוד: "לא אוכל להימנע מההערה הבאה אשר מתייחסת בעקיפין גם לטענת שינוי החזית בה עסקתי בפתח הדיון: בית המשפט ער, ואעז ואומר אף שותף, לתחושת הדיסוננס המתעורר לנוכח הפער בין חומרת הפגיעה שספגה התובעת בגופה ובנפשה על לא עוול בכפה לבין תוצאת פסק הדין, ויכול להבין ולשער את תחושת התסכול אשר יש להניח כי תהא מנת חלקה של התובעת לנוכח תוצאת פסק הדין. ברם, תחושת תסכול קשה ככל שתהא, אינה יכולה "לעשות הנחה" ולהפחית מהרף הראייתי אותו שומה על בעל דין לעבור על מנת להוכיח תביעתו, לא כל שכן, כאשר התובעת השליכה את כל יהבה על זיהוי פוזיטיבי של הנתבע (ל.א.) כמי שתקף אותה והשליך לעברה את האבן הפוגעת, טענה אותה לא צלחה להוכיח. במסגרת זו ולמעלה מן הצורך יצויין כי אילו התובעת הייתה ממשיכה בקו בו נקטה בפתח ההליך בכתב תביעתה לפיו זהות התוקף אינה ידועה לה, ומוסיפה ומצרפת את כלל המעורבים באותה הקטטה כבעלי דין נוספים לתובענה זו (שהרי מספרם עולה משמעותית על שלושת הנתבעים), באופן שאחד מהם בוודאות היה מי שהשליך את האבן לעברה, ואילו התובעת לא הייתה מפנה אצבע מאשימה כלפי פוגע/תוקף מסויים מתוך המעורבים בקטטה, ניתן היה אולי, ואינני קובעת כל מסמרות בנושא, לבסס קונסטרוקציה של העברת נטל השכנוע למגרשם של כלל המעורבים בקטטה כמעוולים במשותף אשר יצרו מצב מסוכן (זריקת אבנים) בגינה ציבורית והפכו אותה לזירת קרב באופן שמסכן את העוברים והשבים ברחוב, וזאת בהתאם לחזקות הקבועות בפקודת הנזיקין, גם אם משליך האבן הקונקרטי לא היה מזוהה בסופו של יום. ברם לא זו הייתה דרך הילוכה של התובעת בתובענה זו וההכרעה דנן נאמנה וכבולה לקו התביעה בו נקטה התובעת בראיותיה. משכך, ולנוכח המסד הראייתי אותו תיארתי בהרחבה לעיל, באתי למסקנה כי נטל השכנוע להוכחת המיוחס לנתבע (ל.א.), לא הורם".
למרות שהשופטת דחתה את תביעת הנזיקין לפיצויים בסך 2,028,500 ש"ח, היא התחשבה בתובעת ולא השיתה עליה את כל ההוצאות המשפטיות של כל הצדדים, וקבעה שכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.