למרות שעל פי ההלכה בישראל תוצאות בדיקת פוליגרף אינן מתקבלות בבית משפט פלילי כראייה קבילה, בית משפט השלום בראשון לציון זיכה לפני כחודש גבר מאשמת תקיפה כלפי בת זוגו.
שופט בית משפט השלום בראשון לציון, השופט גיא אבנון, זיכה מחמת הספק גבר מאשמת תקיפה של בת זוגו שסירבה לדרישתו להפסיק ריקודי עם. על פי כתב האישום, בחודש מאי 2018 ולאחר 3 חודשים של זוגיות, הגיע הגבר מ. לסטודיו לריקודי עם בעיר ראשון לציון, בו רקדה בת זוגו ש. באותה עת. מ. אמר לש. כי איננו מסכים שתמשיך להשתתף בריקודי עם, כיוון שמדובר ב"בית זונות", והציב בפניה אולטימטום לפיו תעזוב את ריקודי העם או שייפרדו. לאחר שהשיבה כי איננה מתכוונת להפסיק לרקוד, עזב מ. את המקום והמתין לש. שתצא מהסטודיו. לאחר שיצאה שוחחו השניים, מ. צעק על ש., נופף בידיו, סטר לה בחוזקה על לחייה, אחז בידה וגרר אותה למונית.
לדברי השופט, עדותם של שני עדי ראייה, שאיששו את כתב התביעה בדבר תקיפה, לא התקבלה כמהימנה: " אינני סבור כי מי מהם הגיע לבית המשפט במטרה למסור עדות שקר. נהפוך הוא, אני סבור כי העדים מאמינים, באמת ובתמים, בגרסאות אותן מסרו בעדויותיהם לפניי. ועם זאת, בעדויותיהם נגלו מספר פערים שיש בהם להפחית ממידת האמון שאוכל לתת בהן".
בנושא עדות ראייה המתקבלת בכל בתי המשפט הפליליים כראייה קבילה יש להזכיר מחקרים רבים המאששים רמת מהימנות ודיוק גבוהה של בדיקת פוליגרף, שאינה מתקבלת לרוב כראייה קבילה בבית משפט פלילי, לעומת רמת מהימנות ודיוק של ראיות קבילות אחרות. המחקר הבולט שבהם הוא המחקר של וידאקי והורברט משנת 1978, שהשווה בין מהימנותן של ארבע שיטות לזיהוי מעורבים בפשע מבוים: בדיקת פוליגרף, טביעות אצבע, זיהוי כתב יד ועדות ראייה. המחקר העלה שהניסיון לאתר את המעורבים באמצעות בדיקת פוליגרף הצליח ב-90%. הצלחת הפוליגרף הייתה גדולה מזו של שלוש השיטות האחרות שנבדקו: זיהוי באמצעות כתב יד הצליח ב- 85% , זיהוי באמצעות טביעות אצבע הצליח ב-20% מהמקרים בלבד, ואילו זיהוי באמצעות עדות ראייה הצליח ב-35% מהמקרים בלבד.
השוטר שהגיע לשטח תחקר את ש. שסיפרה לו, כי היא אוהבת את בן זוגה, וכי הוא לא הרים עליה יד. השוטר לא ראה על פניה של ש. סימן לחבלות, אדמומית או נפיחות. בבית המשפט ש. העידה כאמור להגנתו של בן זוגה מ. השופט ציין, כי הוא מתרשם ממנה כעדה רצינית, אסרטיבית, אינטליגנטית, מתנדבת מספר שנים במשטרה, אשר סיפרה את התרחשות אותו ערב מנקודת מבטה, ועמדה בתוקף על כך שהנאשם לא פגע בה: "ניכר כי העדה לא ניסתה לייפות את התנהגותו של הנאשם, אשר ניבל את פיו כלפיה, ואולם הדברים לא הגיעו בשום שלב, כך לדבריה, לכדי אלימות פיזית. לא התרשמתי כי "תסמונת האישה המוכה" היא שהביאה את ש. לגונן על הנאשם. נהפוך הוא, ש. עשתה רושם של אישה חזקה המסוגלת לדאוג לעצמה, ואני מאמין לדבריה לפיהם 'אם היה לא 100 אחוז אמת במה שהם אומרים (עדי התביעה) אלא עשירית, לא הייתי נשארת איתו, שניה לא הייתי נשארת איתו. אני בחורה שעובדת ומתפרנסת בכבוד, ולא צריכה אף גבר שיממן אותי ולא חסר לי שום דבר, חסר לי רק דבר אחד אהבה אמיתית וזה מצאתי בבחור הזה (מצביעה על הנאשם). ועכשיו שהוא התחיל לרקוד זה בכלל אהבה, אין דברים כאלה. אני חושבת שנעשה פה עוול אחד גדול. אני לא איזה שהיא בחורה חסרת ביטחון או חלשלושית. אני כבר 10 שנים הייתי פרודה ואחר כך התגרשתי. התנהלתי לבד בחיים שלי, כך שלא אתן לאף אחד לרמוס אותי, לקלל אותי ולפגוע בי. על אחת כמה וכמה'".
ש. תיארה כיצד עמדה מהרגע הראשון על כך שהנאשם לא פגע בה; כי הם נכנסו למוניתו ביוזמתה, כדי לנסוע לדבר ולאכול גלידה; כי נדהמה מטענות העדים כנגד הנאשם; כי פנתה למשטרה באופן מיידי על מנת לבטל את צו ההרחקה שהוצא נגד הנאשם בתום חקירתו על ידי קצין משטרה; כי פנתה למאשימה (מדינת ישראל) בבקשה לבטל את כתב האישום ולסגור את תיק החקירה בעילה של חוסר אשמה; כי פנתה ביוזמתה לבדיקת פוליגרף על מנת להוכיח את גרסתה (על פי השופט, הוגשו להמחשת נחישות העדה ולא כראיה לאמיתות תוכן בדיקת הפוליגרף). עוד העידה ש. כי היא והנאשם עברו בהמשך להתגורר במשותף, הם חיים בזוגיות ומיסדו את הקשר בהסכם חיים משותפים.
לדברי השופט אבנון, בהינתן השילוב שבין גרסתה של ש., אותה הוא מקבל במלואה, וגרסתו של הנאשם מ., שאף אותה מצא כמהימנה, לבין הפערים בעדויותיהם של עדי התביעה המקשים ליתן בהן אמון מלא, ובשילוב עם הנתון האובייקטיבי להיעדר סימני פגיעה פיזית כלשהם בפניה של ש., חרף המכה החזקה שספגה אליבא דעדי התביעה, הוא הגיע למסקנה כי המאשימה לא הצליחה להוכיח את אשמתו של הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, ודאי לא ברף הראייתי הנדרש, ומשכך הוא מורה על זיכויו מחמת הספק.
אודות המחבר
