בעקבות בדיקת הפוליגרף ולמרות העדרו של הסכם כתוב והעדרם של עדים וראיות אחרות, בית משפט השלום חייב את הלווה, שנמצא שקרן, להחזיר את ההלוואה והוצאות המשפט.
בדצמבר 2019 רופא השיניים ח.מ. הגיש תביעה בבית משפט השלום בחדרה להחזר הלוואה בסך 120,000 ש"ח כנגד מ.ו. סוחר ברכבים משומשים, לאחר שזה לא החזיר את ההלוואה בתוך חצי שנה כפי שהתחייב בעלפה במועד ההלוואה משנת 2018.
לטענת הנתבע, הוא לא לווה, לא שאל ולא לקח כל סכום מאת התובע, לא באופן ישיר ולא באמצעות צד שלישי. לדברי הנתבע, התובע הוא זה שחייב לו סכום כסף מאוקטובר 2015 בגין הלוואה על סך 250,000 ש"ח, והוא אף חתום על שטר חוב לטובתו של הנתבע. לטענת הנתבע, לא מדובר בהלוואה של 120,000 ש"ח אלא בהחזר חוב כספי קודם.
בפברואר 2020 הנתבע הגיש תביעה לביצוע שטר נגד התובע, בגין אותו שטר חוב מיום באמצעות ההוצאה לפועל. מטעם התובע הוגשה התנגדות לביצוע שטר, ובמסגרתה הועלתה טענה לזיוף. התובע טען עוד, כי לא בכדי נפתח תיק ההוצאה לפעול רק בשנת 2020, בטענה לחוב משנת 2015, ולשיטתו של התובע מדובר בתגובת נגד מטעם הנתבע לתביעה הנדונה בתיק זה.
בפברואר 2021 נערך דיון אצל השופט יניב הלר במעמד הצדדים ובאי כוחם. במסגרת הדיון הועלו טענות הצדדים, והוסכם על ידי הצדדים כי ימונו על ידי בית המשפט שני מומחים – האחד, מומחה פוליגרף שיערוך בדיקות לצדדים בעניין ההלוואה מושא התיק עניינינו. האחר, מומחה לבדיקת כתבי יד בעניין השטר מושא התביעה השטרית. הסכמות הצדדים למינויים כאמור קיבלו תוקף של החלטה.
חוות הדעת של מומחי בית המשפט תמכו בטענות התובע ושללו את טענות הנתבע. חוות הדעת של בודק הפוליגרף קבעה כי התובע נמצא דובר אמת בבדיקה שנערכה לו, בעוד שהנתבע נמצא דובר שקר. חוות הדעת של המומחה לכתבי יד קבעה, כי אין התאמה בין החתימה על שטר החוב לחתימותיו האחרות של התובע. ובמילים אחרות: גם המומחה לכתבי יד תמך בגרסתו של התובע כי החתימה על שטר החוב נושא התביעה השטרית אינה חתימתו, קרי חתימת התובע זויפה.
אחר קבלתן של שתי חוות הדעת נערך דיון ביוני 2021. במסגרת זו, ועל יסוד הסכמת הצדדים באשר להכרעה בתיק ההוצאה לפועל, ניתן פסק דין הדוחה את התביעה השטרית ומורה על סגירתו של תיק ההוצאה לפועל, תוך חיוב הנתבע בהוצאות התובע בסך כולל של 20,000 ש"ח. בסופו של דיון, ולאחר שבפועל הסכים התובע – חרף דעת השופט והתובע כי המחלוקות בין הצדדים בשני התיקים צריכות היו להיות מוכרעות על פי חוות דעתם של המומחים, הוחלט בהסכמה לאפשר לנתבע להביא עדיו ואף לחקור את התובע בתיק נושא סכום הכסף שנתן לו התובע.
לטענת הנתבע בסיכומיו, הנתבע לא נתן הסכמתו המפורשת לבדיקת הפוליגרף. לשיטתו, לא הוסברה לו משמעותה של בדיקת הפוליגרף והשלכותיה על ההליך, וכי לבית המשפט מסור שיקול דעת עצמאי לקבל את תוצאות הבדיקה כראיה, ובכל מקרה, בנסיבות העניין, אין מקום לקבל את בדיקת הפוליגרף כראיה מכרעת בתיק.
לטענת הנתבע, יש להתעלם מחוות הדעת של מומחה הפוליגרף הואיל והנתבע היה נתון בחרדה במעמד בדיקת הפוליגרף, ופחד מהכלבים שנמצאים בחצרו של בודק הפוליגרף בעת כניסתו לבדיקה.
בהכרעתו אמר השופט יניב הלר, כי ההסכמה הדיונית היא חוזה מחייב, ואף מעבר לכך לא ניתן לסטות ממנה: "מדובר בהסכמות דיוניות שקיבלו תוקף של החלטה שיפוטית מפורשת, וממילא תוקפן וכוחן אף מתחזק. ההסכמה הדיונית למינוי מומחים מטעם בית המשפט ניתנה על ידי הצדדים וקיבלה תוקף של החלטה בדיון שנערך לפניי ביום 3.2.2021. ההסכמה ניתנה על ידי הנתבע כשהוא מיוצג, הנתבע נשא בחלקו בשכר מומחה הפוליגרף, התייצב לבדיקה אצלו, ולא העלה כל הסתייגות בזמן אמת באשר לבדיקה או באשר ללחץ מיוחד שבו היה נתון במהלכה. גם אחר שהתקבלה חוות דעתו של מומחה הפוליגרף לא נשלחו למומחה כל שאלות הבהרה מטעם התובע, לא נתבקש זימונו של המומחה לחקירה, ולא נתבקשה פסילתה של חוות הדעת. טענותיו של הנתבע צצו רק לאחר תוצאותיה של חוות הדעת, תוצאות שלפיהן נמצא התובע כאמור דובר אמת, והנתבע – דובר שקר. אמנם בסיכומיו בחר הנתבע להרחיב בנקודה זו, וטען כי לא הייתה הסכמה ממשית לביצוע בדיקת הפוליגרף. טענה זו אין בה ממש….ניכר כי הנתבע מבין היטב מהי ההסכמה שהתקבלה. לא התרשמתי כי הנתבע הוא אדם תמים, או כי לא הבין מהותה של בדיקת פוליגרף. הטענה שהוא מעלה כעת, כאילו לא הבין מהי ההסכמה שהיה חלק ממנה, אינה אלא היתממות. משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".
עוד קבע השופט הלר: "הנתבע טען כי הבדיקה שביצע מומחה הפוליגרף לא בוצעה כיאות, בין השאר כי הוא היה שרוי בפחד מכלביו של המומחה. על פחדיו מכלבים בבית המומחה לא מסר הנתבע דבר טרם התקבלה חוות דעתו של המומחה. הנתבע גם לא הביא כל ראיה כי מסר למומחה עצמו על מצב נפשי מיוחד שבו הוא שרוי, לפני הבדיקה, במהלכה או אחריה. הנתבע לא זימן את המומחה על מנת שיתייחס לאותה טענה להשפעה רעה על הבדיקה, או שיבהיר האם היה משהו בבדיקה שלא כשורה. במצב דברים זה, מדובר בטענה ערטילאית גרידא. טעם נוסף שלא לסטות ממסקנות המומחה בחוות דעתו הוא כי אלה אינן מתבססות אך על הבדיקה לנתבע, כי אם גם על בדיקה לתובע – שנמצא דובר אמת בגרסתו. הנתבע לא העלה כל טענה על שיבוש בבדיקתו של התובע. בהצטרף כל האמור, לא מצאתי בטענותיו של הנתבע 'נימוק כבד משקל' המצדיק סטייה מחוות דעתו של מומחה בית המשפט בתחום הפוליגרף. באשר למומחה לבדיקת כתבי יד: לא הועלתה כל השגה על ידי הנתבע".
השופט הלר קבע, כי הנתבע ישא בסך של 120,000 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה, בהוצאות המשפט הכוללות אגרות ששולמו, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,000 ש"ח.
אודות המחבר
